ציר הזמן

התרבות המוסטרית
ברמת הנדיב מופיעה לראשונה עדות לנוכחות אדם בשנים 45,000-70,000 לפני זמננו, מן התרבות המוסטרית המאוחרת. תרבות זו מוכרת גם ממערת טבון בכרמל וממערת עמוד וכן ממעט אתרים קטורים, רובם בהר הנגב וברמת הגולן. במערות השתמרו בדרך כלל שכבות מספר המייצגות פעילות שהתקיימה במקום עשרות אלפי שנים. באתרים הקטורים נחשפו שכבות דקות המייצגות פעילות של אדם במשך עונה אחת או שתיים. מתוך הממצאים אפשר ללמוד כי בני התקופה היו ציידים ולקטים. באתרים נמצאו מוקדי אש רבים.

שמה של התקופה ניתן להסבר מפירוש רכיביה ביוונית: חלקוס - נחושת וליתוס- אבן. בתקופה זו לראשונה נעשה שימוש בכלי מתכת לצד כלי אבן. בחפירות שנערכו בחורבת עלק ברמת הנדיב נתגלה כילף צור (בתמונה המצורפת) ששימש את תושבי האתר ככלי עבודה בפעילותם החקלאית ושֶבר מַחבֵּצה ששימשה להכנת מוצרי חלב. בחפירות לא נמצאו עד כה שרידי מבנים מתקופה זו, אך הממצא הקטן רומז על נוכחות אדם ועל פעילות אנושית שהתקיימה בחורבת עלק כבר בעת ההיא.

תקופת הברונזה הקדומה, 2000-3600 לפנה"ס, מקבילה לימי היווצרות הממלכה הקדומה ועידן הפירמידות במצרים, ולראשית הציביליזציה השוּמרית. בתקופה זו התפתחה בארץ הכלכלה החקלאית הים-תיכונית, המבוססת על דגנים, זית וגפן. סביב שנת 3000 לפנה"ס נבנו הערים המבוצרות הראשונות. לקראת סוף התקופה, משנת 2400 והלאה, נטשו התושבים את הערים ואת התִלים וחזרו לחיי כפר ונוודות. שדה הרגמים ברמת הנדיב המתוארך לתקופה זו, שוכן על מדרון דרומי טרשי מעל לנחל חוטם. קצהו המערבי נוגע במצוק הכרמל, ונשקף ממנו נוף מרהיב לעבר רצועת החוף ובקעת הנדיב. באתר נתגלו כ-40 רוגמי קבורה ומתקנים נלווים, הפרושים על שטח שאורכו כ-400 מ' ורוחבו כ-250 מ'. תופעת הקבורה במבני אבן עגולים מאפיינת את אזורי השוליים של ארץ ישראל מהתקופה הניאוליתית המאוחרת ועד תקופת הברזל. במבט רחב יותר משתלב שדה הרגמים היטב בתמונה ההולכת ומתבהרת של הפסיפס החברתי בארץ ישראל בשלהי תקופת הברונזה הקדומה. באופן כללי אפשר לראות ברגמים שברמת הנדיב מעין מיזוג של סגנונות בנייה שרווחו בארץ בתקופה זו: הרגמים של אבני גוויל שבדרום הארץ והדולמנים שלאורך בקעת הירדן וברמות שמשני צדדיה. בחקר שדות הקבורה נוהגים לייחס את שיטת הקבורה ברגמים של בודדים לקבוצות שקיימו אורח חיים של נוודים או של נוודים-למחצה, והימצאותם של הקברים באזורי השוליים של היישוב עולה בקנה אחד עם הנחה זו. בדיקת כיוונם של תאי הקבורה ברמת הנדיב העלתה כי ברובם המכריע הם פונים לעבר מקום שקיעת השמש בחודשי הקיץ, דבר המלמד שנעשה שימוש עונתי בשדה הקבורה.

תקופת הברונזה מתחלקת לארבע תקופות משנה: הברונזה הקדומה, הברונזה הביניימית הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת. בתקופה זו משתמש האדם בברונזה, סגסוגת המשלבת נחושת ובדיל. הברונזה חזקה מהנחושת ולכן אפשרה ליצור כלי עבודה וכלי נשק יעילים יותר. בתקופה זו חוזרים בארץ ישראל אל ישיבה ביישובי קבע, שחזרו להיות מבוצרים בעיקר לקראת שלהי התקופה. מקובל כי שינוי משמעותי זה מתרחש בעקבות חדירת עמים זרים אל תוך הארץ ועליית כוחה של מצרים העתיקה, בימי השושלות ה-12 וה-13 בתחילת התקופה.
בחורבת עלק נמצאו מעט חרסים מהעת ההיא, כולל חרפושית היקסוסית, המתוארכת לשנים 1550-1650 לפנה"ס (בתמונה המצורפת). על גבי החרפושית עץ דקל ומשני צדדיו בנות יענה. ההיקסוס היו קבוצה שמית שפלשה למצרים בשנת 1730 לפנה"ס, ובתקופת שלטונם פרחה מצרים ושגשגה כלכלית. הממצא מחורבת עלק המתוארך לתקופה זו הוא מועט, ואפשר כי השרידים מתקופת הברונזה הקדומה מלמדים על התיישבות קבע באתר, כזו ששרידיה טרם נחשפו בחפירות או שהובאו לכאן מאתר סמוך.

תקופה זו נחלקת לשתיים: תקופת הברזל הראשונה – מ-1150-1200 לפנה"ס עד 1000 לפנה"ס, ותקופת הברזל השנייה – מ-1000 לפנה"ס עד 586 לפנה"ס. תחילת התקופה עומדת בסימן של ירידת קרנן של המעצמות הגדולות מתקופת הברונזה המאוחרת – המצרית, החִתית והמקנית, וסופה בעליית כוחה של אשור, בחורבן בית ראשון ובגלות בבל. התקופה מכונה על שם המתכת החשובה והנפוצה ברזל. יכולת הפקת וניצול הברזל להכנת כלי עבודה וכלי נשק יעילים תרמו רבות להתפתחות הטכנולוגיה באותה עת.
בחפירות בחורבת עלק נמצאו שברי כלי חרס, כולל שברים מצוירים שיובאו לאתר מהחוף הפיניקי, וכן שרידים ארכיטקטוניים מועטים שנחשפו תחת שכבות מאוחרות יותר. הממצא הקטן כולל חרפושית מהמאות ה-13 וה-12 לפנה"ס (בתמונה המצורפת) שעליה חרוטות דמויותיהם של שני אלים מצרים, הורוס וסת, להם גוף אדם וראש של בעל חיים. אפשר כי האתר ברמת הנדיב היה שייך לנפת דור והיה חלק מיישובי הלוויין הסמוכים לעיר הנמל. העיר והיישובים סביבה כונו במקרא "דור ובנותיה" (דברי הימים א, ז: כט).

מחורבן בית המקדש הראשון בידי הבבלים (586 לפנה"ס) ועד השלמת הכיבוש הפרסי על שטחי ממלכת בבל, בשנת 539 לפנה"ס הייתה ארץ ישראל בשלטון בבלי. המצב השתנה בעת שניתנה הצהרת כורש בשנת 538 לפנה"ס, שלפיה ניתנת רשות ליהודים בגלות בבל לעלות לארץ ולהקים בה אוטונומיה יהודית. סופה של התקופה, המכונה על שם האימפריה הפרסית, באה לקצה עם כיבושיו של אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס.

התקופה ההלניסטית החלה בארץ ישראל עם כיבושיו של אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס מידי ממלכת פרס. התקופה קיבלה את שמה מהתרבות ההלניסטית שמיזגה בין תרבות המזרח לתרבות יוון. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול פרצו מלחמות ירושה בין בניו ומשנת 301 לפנה"ס נשלטה ארץ ישראל על ידי השלטון ההלניסטי מבית תלמי, ובהמשך, משנת 200 לפנה"ס, בידי בית סלוקוס. בשנת 167 לפנה"ס הוקמה בארץ ישראל ממלכה יהודית מקומית ושלטה בה שושלת המלוכה של בית חשמונאי. בשנת 63 לפנה"ס נכבשה ארץ ישראל בידי המצביא הרומי פומפיוס ובשנת 37 לפנה"ס עלה לכס השלטון ביהודה הורדוס. בכך באה לסופה התקופה ההלניסטית בארץ ישראל.
בחפירות שנערכו בחורבת עלק נחשף אתר מוקף חומה ובו מגדלים רבועים בארבע פינותיה ומגדלים נוספים במרכז הצלעות בצפון, במזרח ובמערב. האתר, שבחלקו העליון הוקם מגדל מרכזי, נבנה בנקודה שלטת מעל מעיין עין צור ושטחו בגבול החומות הוא כ-5,000 מ"ר. על גבי הרצפות שנחשפו לצד החומה ובמילויים שנחפרו תחתיהן נמצאו כלי חרס רבים, כולל מטבעות תלמים המעידים כי החומה עמדה על תִלה כבר בראשית התקופה ההלניסטית. הממצא כולל גם ממצאים רבים מהתקופה הסלווקית ונראה כי האתר היה מיושב ברציפות עד שלהי התקופה ההלניסטית.

התקופה הרומית בארץ ישראל נחלקת לתקופה הקדומה ולתקופה המאוחרת. בתקופה הרומית הקדומה התמרד היישוב היהודי בארץ ישראל פעמיים נגד הרומאים. בתקופה זו כלולה גם התקופה ההרודיאנית, שנמשכת מעלייתו של הורדוס לשלטון (37 לפנה"ס) ועד חורבן בית המקדש השני בירושלים בשנת 70 לספירה, בסופו של המרד הגדול. סופה של התקופה הרומית הקדומה מתוארך לסופו של המרד השני, הוא מרד בר כוכבא, בשנת 137 לסה"נ. התקופה הרומית המאוחרת נמשכת משנת 137 לספירה ועד עלייתו של הקיסר קונסטנטינוס לשלטון בשנת 324 לספירה וראשיתה של התקופה הביזנטית.
בחורבת עקב נחשפו שרידי מבנה ובו רובע מגורים ומתקני תעשייה שתוארכו לתקופה ההרודיאנית. בחפירות נמצאו מטבעות, כלי חרס רבים, נרות שמן, וממצא נוסף המעיד כי המקום שימש חווה חקלאית. מתקן מטויח ומדורג זוהה כמקווה טהרה.
בחורבת עלק נמצאו שרידי מבנים וחדרים לצד קו החומה ההלניסטית ומחוצה לה. מתקנים חקלאיים להפקת תוצרת חקלאית מעידים כי גם אתר זה שימש חווה חקלאית. ממצאים רבים, כולל מטבעות, שברים של כלי חרס ונרות שמן מתוצרת מקומית ומיובאת, מעידים כי האתר שימש מרכז מקומי בתקופה הרומית הקדומה. לצד האתר פעלו בית בד ומתקן לגידול יונים (קולומבריום), ובמעיין הותקנה אמת מים וברכות ונבנה בית מרחץ, עדות למעמדם, לפרנסתם ולתרבותם של תושבי האתר. אולם בניגוד לממצא בחורבת עקב, באתר זה נמצאו ממצאים המעידים על המשכיות בתקופה שבין שתי המרידות ולכל אורכה של התקופה הרומית.

בשנת 324 לספירה השתלט על האימפריה הרומית המתפוררת הקיסר קונסטנטינוס הגדול כשליט יחיד של קיסרות ביזנטיון והכריז על הנצרות כעל הדת הרשמית של האימפריה. כנסיות ומנזרים רבים נבנו ברחבי הארץ והפכו מוקד עלייה לצליינים ולנזירים. סופה של התקופה נקבע עם הכיבוש הערבי את הארץ בשנת 638 לספירה.
בחורבת עקב נחשף בחפירות בית חווה, שבמרכזו חצר פתוחה, בחלקו הדרום מזרחי אורוות ומחסנים, בצדו הצפון-מערבי אגפי המגורים, ולצדו גת להפקת יין. הממצאים כוללים מטבעות, שברי כלי חרס, זכוכית, מתכת ואבן. החווה מתוארכת למאות החמישית והשישית לספירה, ונטישתה – לאמצע המאה השביעית.
מטמון של 2,100 מטבעות מהתקופה הביזאנטית נמצא במעיין עין צור. נראה כי המטבעות נזרקו למעיין כחלק ממנהג עתיק יומין המייחס סגולות מרפא למימיו, כפי שעולה מכתביו של הנוסע מבורדו, תייר אנונימי המבקר בארץ הקודש בשנת 333 לספירה ומתאר בין השאר מעיין ב"הר סינה" (ככל הנראה הכוונה לשוּני, הסמוכה). לפי מקור היסטורי זה, "אשה הרוחצת בו [במעיין] נעשית הרה".

משנת 333 לספירה השתמר בידינו תיאור מסע מבורדו, שבדרום צרפת, אל ארץ הקודש וירושלים וחזרה לבורדו. השם של הנוסע, או אולי הנוסעת, אינו ידוע לנו והכינוי "הנוסע מבורדו" השתמר רק בשם החיבור "המסע מבורדו". זהו אחד התיאורים הראשונים של נוסעים ותיירים שפקדו את הארץ בתקופה הביזנטית כחלק מתופעת הצליינות אל אתרי הקודש. הנוסע/ת מבורדו מתארים את שמות האתרים שבהם חנו או שעל פניהם חלפו. בתיאור מפורט יותר זכו אתרים בעלי חשיבות רבה דוגמת אלה ביהודה, ובעיקר בירושלים.
בתיאור מסעו מקיסריה לציפורי מציין הנוסע/ת את "הר סינה", אחרי אבן המיל השלישית מקיסריה, ומציין את סגולותיו המיוחדות של מעיין הנמצא שם, ש"אשה הרוחצת בו נעשית הרה". מקובל לזהות את מעיין הפוריות מתיאורו של הנוסע עם המעיין שאנו מכנים עין צור, למרגלות חורבת עלק. בחפירת נקבת עין צור נמצאו 2,100 מטבעות, המתוארכות למן ראשית המאה הרביעית לספירה ועד למאה השביעית לספירה. המטבעות נזרקו, קרוב לוודאי, אל המעיין בידי נשים שביקשו מזור לעקרותן, כמעין באר משאלות.

במסע הצלב הראשון נכבשה ירושלים והוקמה ממלכת ירושלים הראשונה (שנת 1099). הצלבנים הביאו לארץ את השיטה הפיאודלית (חלוקה לנסיכויות, רוזניות וסניוריות). במהלך התקופה הגיעו לארץ ישראל כמה מסעות צלב והתיישבו בה נוצרים שהגיעו ממערב אירופה. לאחר כמה מערכות צבאיות גברו הממלוכים, שהגיעו ממצרים על המונגולים ובשנת 1260 השלימו את השתלטותם על הארץ עם כיבוש עכו בשנת 1291. מרכזם השלטוני של הממלוכים היה בקהיר והם שלטו בארץ ישראל עד שנת 1516.
בחפירות חורבת עקב נמצאו שרידים של יישוב ארעי ממלוכי שנבנה על גבי הריסות החווה מהתקופה הביזאנטית. ממצא כלי החרס תוארך בחפירה למאות ה-13–16 לספירה ונמצאו שם גם ממצאים מהתקופות האומאית, העבאסית והפאטימית, המתוארכות לתקופה קדומה יותר, אולי עדות ליישוב ערבי קדום שהייה במקום ושרידיו הארכיטקטונים לא נחשפו בחפירות הארכיאולוגיות.
בחפירות חורבת עלק נמצא חותם עשוי מתכת ובחלקו העליון מגן ובמרכזו צלב, סביבו כתובת שחוקה בלטינית ובצרפתית. החותם היה שייך לאציל מקומי, שמו ככל הנראה ראול. החותם שימש לחתימת שעווה על גבי מסמכים ותעודות בתקופתה של ממלכת ירושלים.

בשנת 1517 נכבשה ארץ ישראל בידי הסולטאן הטורקי סלים הראשון מידיהם של הממלוכים. הארץ נחלקה לחמישה מחוזות, כולם נכללו בפרובינציית דמשק. התקופה העות'מאנית מסתיימת בשנת 1917, עם כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה.
בחורבת עלק שכן כפר קטן בשם אום אל-עלק כבר בשלהי התקופה העותמ'אנית. הכפר נוסד על גבי הריסות המבנים מתקופות קדומות יותר. מעל שרידי המגדל המרכזי נמצא בית המוכתאר, ובתים פשוטים יותר נחשפו בחפירות במדרונות האתר הפונים אל עבר המעיין. בשלהי המאה ה-19 נוסד בית חורי כבית אחוזה רבוע סביב חצר מרכזית. אדמות הכפר והאחוזה נרכשו על ידי יק"א בשנת 1913 לטובת התיישבות יהודית חלוצית.

הראשון בשושלת הרוטשילדים היה מאיר אמשל (1812-1774), חובב מטבעות עתיקים מפרנקפורט על נהר מיין שבגרמניה, שלימים הפך לבנקאי הראשון במשפחה.
מאיר אמשל, סבו של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, אימץ את השלט כשם משפחתו ואת סמליו כמופת לערכיה. צורתו של השלט: מגן ברונזה ובמרכזו זרוע האוחזת בחמישה חִצים, המסמלים את מאיר אמשל ואת חמשת בניו. בתחתית השלט מופיעות המילים "אחדות, חריצות ויושרה", שהיו ערכי היסוד של בני המשפחה.
חמשת בניו של מאיר אמשל המשיכו את עסקי הבנקאות והמסחר של אביהם בחמש ערים אירופיות מרכזיות: אמשל-אנסלם הבכור בפרנקפורט, נתן בלונדון, שלמה-סלומון בווינה, קלמן-קרל בנפולי ויעקב-ג'יימס בפריז. המגן האדום המשיך להיות אות ומופת עבור כל אחת מחמש משפחות אלו ועבור כולן יחד. חמשת החצים האחוזים ביד אחת שימשו תזכורת לחזונו של אבי המשפחה: כל אחד בנפרד ניתן לשבירה, אך עוצמתם של הרוטשילדים באחדותם.
על שמו נקרא כפר הנוער "מאיר שפיה" בדרום הכרמל.

הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד (1934-1845) היה דמות משמעותית בעיצוב גורלו של העם היהודי ובהיסטוריה של מדינת ישראל.
בנימין אדמונד היה בנם השלישי של יעקב-ג'יימס ובתיה-בטי רוטשילד, ראשי הענף הפריזאי של המשפחה. הוא קיבל הן חינוך יהודי מסורתי והן השכלה כללית, חיבב אמנות ובין היתר אצר אוסף ייחודי של ציורים ותחריטים שאותו הוריש למוזיאון הלובר. בשנת 1868 הצטרף לעסקי המשפחה, ובגיל 32 נשא לאישה את בת דודו עדה-אדלאייד, שהייתה שותפה נאמנה לדרכו ולחזונו. כהוריו, היה פעיל בענייני הצדקה של הקהילה היהודית.
בעקבות הפרעות ביהודי רוסיה בשנים 1882-1881 פעל הברון וסייע לפליטים שהגיעו לצרפת. הוא חבר למנהיגות שהאמינה כי מקומו של העם היהודי בארץ ישראל.

ניצני מעורבותה של משפחת רוטשילד בארץ נראו כבר בראשית שנת 1860. ראשון מעניקי הסיוע ליהודי הארץ היה יעקב- ג'יימס דה רוטשילד מצרפת. בשנת 1854, בעיצומו של משבר חמור בירושלים, בשל מלחמת קרים והפסקת קבלת הכספים מאירופה, שיגר הברון את ד"ר אלברט כהן, איש אמונו, מחנך ילדיו ומנהל מפעלי הצדקה שלו, לירושלים, וזה הניח בעיר את היסודות והתשתיות שיאפשרו לקהילה בעיר להתנהל באופן עצמאי. לאחר בדיקת צורכי הקהילה הוא החליט להקים את בית החולים הראשון בעיר, שנקרא על שם מאיר רוטשילד. החינוך היה עבור משפחת רוטשילד ערך עליון, ולכן הוקם סמוך לבית החולים בית ספר לבנות, שמאוחר יותר קיבל תמיכה מליונל רוטשילד מאנגליה ונקרא על שם בתו המנוחה אוולינה דה רוטשילד. מלבד מקצועות היהדות רכשו בו הבנות את מקצוע התפירה. נוסף על כך הוקם בית ספר למלאכה עבור בנים, שמלבד המקצוע נלמדו בו תורה, חשבון וכתב עברי.
ד"ר אלברט כהן ייסד גם קרנות מיוחדות שהעניקו כספים לנשים יולדות וארוחות חינם בבית תמחוי. כמו כן הקים גמ"ח לסוחרים ולבעלי מלאכה. אלפונס, בנו של יעקב- ג'יימס דה רוטשילד, סייע להקמת בית הכנסת הנודע "החורבה", שלא בכדי כונה "בית יעקב".
בתחילת שנות ה-80 של אותה מאה פשטה בארצות המזרח שמועה שמשפחת רוטשילד רכשה שטחים גדולים בארץ-ישראל, וכל יהודי שיעלה ארצה יקבל חלקת אדמה חינם. עושרה המופלג של המשפחה והאמון הרב שנטעה בקהילות ישראל עודדו את העלייה לארץ. ראשית העלייה מתימן בשנת תרמ"ב מיוחסת בין השאר לשמועה זו.

תיאורי נוסעים ותיירים ממאות השנים האחרונות מספקים לנו מידע יקר ערך על האתרים של רמת הנדיב. למעשה הם אלה שהצביעו על שני האתרים המרכזיים בשטח הרמה, הראשון בחורבת מנצור אל-עקב והשני בחורבת אום אל-עלק.
החוקר הראשון שסייר באזור רמת הנדיב, באפריל 1870, ועדותו נשמרה בידינו, היה הצרפתי ויקטור גרן. גרן מזכיר את שוני (היא מיומאס) ואת הכפר אום אל-עלק בקרבתה .סוקרי ארץ ישראל מטעם הקרן הבריטית,PEF , קונדר וקיצנר, ביקרו בחורבת מנצור אל-עקב בשנת 1873. הם מתארים אתר ובו שני מבני קמרונות, ואלמנט ייחודי של חלונות או פתחים בקירות המחיצה של מבנה הקמרונות המזרחי. הכניסה למבנה מצפון ובמרכזו בור מים. גוטלב שומאכר ביקר באתר בשנת 1889 וציין ממצא של כתובת יוונית שנמצאה בשימוש משני בבית הקברות הקדום סמוך לאום אל-עלק .בתחילת המאה ה-20 ביקר בשטח הרמה הגרף פון מילנן, שציין כי חורבת מנצור אל-עקב מדגישה את יופייה של התצפית מהאתר אל עבר מישור החוף ותיאר שני אלמנטים – המקאם והחורבה. המקאם הוא המקום הקדוש של מנצור אל-עקב. זהו עץ חרוב שעוצב בידי רוחות הים בצורת דגל. החורבה מוקפת בחומות ובמרכזה מגדל. מילנן מזכיר גם קמרונות, בור מטויח ואבן ריחיים. בתיאור אום אל-עלק ציין מילנן את הכפר שבו התגוררו בעת הביקור 45 תושבים, ואת בית החווה של חורי .במחצית השנייה של המאה ה-20 ביקרו במקום מעת לעת פקחי העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי, בהם פ' גאי ונ' מחולי.
בתיקי הארכיון המנדטורי במוזיאון רוקפלר בירושלים, נמצא תיאור של חורבת עקב. האתר מתואר כגל מפולות אבן, בורות חצובים, אבני בנייה רבות וקירות קדומים, וכן אבני פסיפס וחרסים מהתקופה הרומית ומהתקופה הערבית. חורבת אום אל-עלק מתואר כאתר קדום, מכוסה בצמחייה ובו שרידי כפר ערבי מודרני. בראש הגבעה מגדל בנוי אבנים גדולות. האתר נמשך דרומה עד מקום נביעתו של מעיין, שם נחשפה מנהרה תת-קרקעית. בשטח האתר ממצא חרסים מהתקופה הרומית, מהתקופה הביזנטית ומהתקופה הערבית.

בסוף ספטמבר 1882 פגש הברון רוטשילד את הרב שמואל מוהליבר, מראשי תנועת "חיבת ציון" בפריז, שהגה תכנית עם יחיאל ברי"ל, העורך והמו"ל של העיתון העברי "הלבנון", להקמת מושבה חקלאית בארץ ישראל.
בהתאם לתכנית נבחרו עשרה עובדי אדמה מנוסים מהכפר פבלוקה שברוסיה, ראשי משפחות שיֵצאו להכשרה במקווה-ישראל ורק לאחר שיוכיחו את עצמם יבנו מושבת קבע. האדמות שיועדו למושבה חדשה נרכשו בעזרת הלוואה מהברון רוטשילד. עם תום תקופת ההכשרה במקווה ישראל, ב-ז' חשוון תרמ"ד, 7 בנובמבר 1883, עלו לקרקע וחרשו את התלם הראשון.
נציג מתיישבי ראשון לציון, יוסף פיינברג, פנה לברון רוטשילד בבקשת עזרה כספית לשם חפירת באר ראשונה למושבה, תמיכה במשפחות העניות ובשיגור גנן (אגרונום, בלשון התקופה). הברון הסכים לסייע, ובנובמבר 1882 שלח ממקווה-ישראל את דיגור ז'סטין האגרונום לייעץ למושבה. הוא הגיש למושבה סיוע של 30,000 פרנק. הברון ביקש שלא יגלו את שמו ברבים והבטיח לתת תמיכה נוספת בתנאי שיקבלו 10–15 משפחות נוספות להתיישבות.
בהמשך פונה אליו הרב צדוק הכוהן ומיידע אותו על מצוקת תושבי זמארין (לימים המושבה זיכרון יעקב). הברון מסייע גם להם ופורס את חסותו על המושבה.

לברון רוטשילד היתה זיקה מיוחדת לדת. על כן דאג שבכל מושבותיו יוקמו בתי כנסת .באחד מביקוריו פנה הברון למתיישבים: "אצל היהודים הרגש הדתי עיקר", אמר. "רק הרגש הדתי יכול לאחד את כל חלקי העם [...] אתם הייתם הראשונים להראות לבאים אחריכם את הדרך לחקלאות. עליכם החובה להראות להם את הדרך אל הלב העברי".
בית הכנסת "אוהל יעקב" נבנה במרכז המושבה זיכרון יעקב במימונו של הברון לזכר אביו ג'יימס-יעקב דה רוטשילד שעל שמו קרויה המושבה.

בשנה החמישית למעורבותו בארץ,מגיע הברון לביקור באביב תרמ"ז ב-2.4.1887 .
מכיוון שביקש לשמור את הגעתו לארץ בסוד הוא מפליג עם רעייתו מצרפת על היאכטה אותה השאירו באלכסנדריה,
ומשם באו ליפו בספינת הלויד האוסטרי כאחד האדם...

בעקבות הקמת היקבים מחליט הברון להקים בית חרושת לבקבוקי זכוכית. את תהליך ההקמה והניהול הוא מפקיד בידי הכימאי ד"ר מאיר דיזנגוף, ושולח אותו להשתלם בתחום תעשיית הזכוכית בצרפת ובאנגליה. עם שובו ארצה החליט דיזנגוף, בעצתו של הברון, כי המפעל יוקם בחולות טנטורה. בשל חומרי הגלם המצויים במקום, שיווק המוצרים מהנמל העתידי שיוקם במפרץ דור והקִרבה לזיכרון יעקב ולפקידיה. למפעל גויסו כ-30 פועלים יהודים ובעלי מקצוע שהובאו מחו"ל והוקמה עבורם שכונת מגורים סמוך למפעל.
בשנת 1893 החל המפעל בעבודתו וייצר כ-20,000 בקבוקים ומוצרי לוואי (כוסות, צלחות ועוד). המפעל פעל כשנתיים ונסגר בשל קשיי ייצור, קשיים ארגוניים ובעיקר עקב מחלת הקדחת.

בחלוף שש שנים מביקורו הראשון בארץ, במהלך שיט בים התיכון, מחליט הברון לסטות מדרכו ומגיע לביקור לא מתוכנן. באוניית קיטור הוא עוגן בנמל חיפה, משם ממשיך לטנטורה לביקור במפעל הזכוכית (מזגגה) ומגיע ליעדו הסופי בזכרון יעקב, שם מתקבל בקול תרועה רמה. צעירי המושבה, רכובים על סוסים, וכל אנשיה יצאו לקראתו, תלמידים ומורים שרו בעברית לכבודו.
הוא יצא לשדות לראות את הנטיעות החדשות, ביקר בכרמי הגפנים, ערך ביקורת על התנהלות החשבונות במושבה, ובדק בקפדנות את ספרי החשבונות בבית הפקידות.
לפני חזרתו לפריז שב הברון לטנטורה, שם הקים לכבודו מאיר דיזנגוף שער כבוד והפועלים שרו לו בעברית. לפני עלייתו לאונייה נפרדו ממנו עובדי המזגגה בהתרגשות: "לך לך לשלום אדונינו, אתה ורעייתך הברונית! צאתכם מארצינו לשלום ובואכם לביתכם בשלום, וזכר ארבעת הימים אשר ישבת פה וארבע הדרשות אשר דרשת תשארנה חרותות על לוח ליבנו ולב כל איש מישראל לדור דור" (סמסונוב, עמ' 220).

ב 25 בינואר 1899 מגיע הברון לביקורו השלישי בארץ. אונייתו עוגנת בנמל יפו ומשם הוא פונה לבקר במושבה ראשון לציון, מגיע ליקב, טועם מהיין ומודיע לאיכרים כי מעתה ואילך יהיה עליהם לדאוג לעצמם.
לאחר מכן הוא ממשיך למושבה פתח תקווה. הוא זוכה לקבלת פנים מצד צעירי המושבה שבאו רכובים על סוסים, ובראשם אברהם שפירא, שלימים הפך לשומר ראשו בעת ביקוריו. הוא אינו מוותר על ביקור קצר בירושלים ומשם חוזר ליפו, נפרד משפירא, מפליג לטנטורה ומבקר במושבה זכרון יעקב.
ככל הנראה הביקור הזה היה ענייני. ירחמיאל הלפרין, ממייסדי המושבה זיכרון יעקב, כתב ביומנו: "קיבלנו את פני הברון שיחיה עם הברונית בפעם השלישית במושבתנו. הם שהו שעות אחדות במושבה, הוא בקר בבית הכנסת ביקב, בבית הספר, בבית הפקידות. ממול נגנה לכבודם התזמורת, הברונית בקרה בבית החולים".
מהדיווח המפורט של השיחה שערך עם האיכרים, שהתפרסם ב"החבצלת" מיום ב' אדר תרנ"ג, אפשר לראות עד כמה היה ער ומודע לכל שהתרחש ועד כמה היה מעורב בכל פרט. הוא הדגיש כי בא לביקור קצר. בשל מצב הבריאות הירוד במושבה התבקשו הפקידים, וגם המתיישבים – סמוך לבתיהם – לטעת אקליפטוסים. הוא דיבר על מחלת הפילוקסרה, שפגעה קשות בכרמים והדגיש כי שלח מיני גפנים אמריקניים העמידים בפני המחלה. הוא ביקש מהם למצוא מקורות הכנסה יצרניים נוספים מלבד הכרמים, לגדל עופות ועזים חולבות, העדיפות על פרות בגידולן הקל, כדי שיהיה להם חלב. מסחר היין לא התפתח כפי שציפה. הוא ביקש מהם להביא רק ענבים משובחים ליקב, והדגיש כי הוא שילם עד עתה מחיר לא ריאלי ליין, אך לא עוד; מי שלא יהיה חרוץ – ייפגע. הוא לא ראה בעין יפה את בניית הבתים להשכרה. הוא לא היה מרוצה מההתעסקות במסחר וביקש שיהיו איכרים חרוצים עובדי אדמה.
ביקור זה עורר אצל המתיישבים הן תקוות והן חרדות, ונראה כי סיור זה חיזק בלבו את הצורך בשינוי. הוא שב ממנו קודר ומר נפש, וזו כנראה אחת הסיבות שבגללן חולל אחרי ביקורו שינוי מהותי בניהול המושבות ובתמיכה בהן.

ה"חברה להתיישבות יהודים" (Jewish Colonisation Association) מיסודו של הברון מוריס דה- הירש נוסדה בלונדון בשנת 1891 על מנת לסייע בהעברתם של יהודים מכל רחבי אירופה ובעיקר מארצות בהן ייתכן מצב בו יהיו נתונים למיסוי או הגבלות פוליטיות לחלקים אחרים בעולם למטרות חקלאות ומסחר. הירש התנגד לפעילות בארץ ישראל משום שסבר שאין תנאים הולמים להתיישבות יהודית הן מבחינת השלטון התורכי והן מבחינת פוריות הקרקע. הברון הירש נפטר בשנת 1896 עד למותו נמנעה יק"א מלפעול ולתמוך בישוב המתחדש בארץ ישראל.

את תרומתו להנחלת השפה העברית לעם ישראל במולדת המתחדשת היטיב מנחם אוסישקין לתאר בהספדו של הברון בעיתון "דבר" מתאריך 5 נובמבר 1934, היום שבו הובא הברון למנוחת עולם בפריז: "ארבעה קדושות היו לו במפעלו הארץ ישראלי: קדושת הדת [...] קדושת הקרקע [...] עבודה עברית והשפה העברית עליה אמר – בימים שגדולי ישראל לא האמינו עוד באפשרות תחיית השפה, קם הוא חניך הצרפתית – נגד הצרפתית ובעד העברית".
אליעזר בן יהודה, לאות תודה והוקרה, מקדיש לברון את הכרך הראשון של המילון, שיצא בשנת 1910, במילים אלו: "הנדיב הגדול, חובב ציון ותומך היישוב".

המטייל כיום בשבילי רמת הנדיב יתקשה מאוד להעלות בדמיונו את מראה האזור לפני כמאה שנה, בשלהי תקופת השלטון העותמאני.
פני הנוף והתנאים הפיזיים היו אז שונים לחלוטין. נראו פה שטחים טרשיים, עם חלקות עיבוד מועטות, עצים בודדים, כמה כפרים ערבים דלים וקטנים בשולי הרמה, שני בתי חווה חקלאיים ובהם מעט אריסים עניים, ויותר מכל הטביעה את חותמה על כל הנוף הביצה הענקית, עם סבך צמחי הגומא ועדרי הג'מוסים, ששכנה למרגלות הרמה. ממעל דאו נשרים רבים שקיננו באותן שנים במצוק שלפאת מערב.
עדויות יחידות למודרניזציה היו עמודי קו הטלגרף, שהוליך מחיפה ליפו ועבר כאן, וחלקה קטנה של עצי תות לגידול טוואי משי שנשתלו בשולי הביצה בידי משפחת חורי, ערבים אמידים מחיפה שרכשו את הקרקע בשנות השמונים של המאה התשע עשרה.
היה זה חבל ארץ נידח, שהמים הרבים הפכו בו לקללה ולמקור מחלת הקדחת שפגעה בתושבים הבודדים שחיו כאן. מהאתרים המפוארים שהיו פה בתקופות הרומית והביזנטית נותרו רק חורבות, והקרקעות הפוריות – כמעט שלא עובדו.
שינוי ניכר בפני הנוף חל רק עם ההתיישבות היהודית בימי העלייה הראשונה, ועם מפעלו של הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד.

15 שנה לאחר ביקורו הקודם בו נחל אכזבה מגיע הברון לקטוף את פירות עמלו. המושבות היו מבוססות, החקלאות שגשגה. בדברי התודה למתיישבים בזיכרון יעקב : ".... מאז ועד היום עשיתם חייל רב, אתם ובניכם. גרמתם לי הרבה קורת רוח". באחת מקבלות הפנים השמיעה מקהלת בית-הספר שירים בצרפתית הגיב: "שירים צרפתיים שמעתי הרבה בצרפת, פה אהיה מאושר לשמוע שירים עבריים".

חברת המלח בארץ ישראל נוסדה בשנת 1921 במסגרת שיתוף פעולה בין הברון והאגודה הארץ הישראלית על קרקע המדינה שהוחכר לפיק"א. בהקמת המפעל הושגו 2 מטרות: האחת ייצור מצרך חיוני עבור תושבי הארץ - מלח והמטרה השניה שהוגה היא שבאמצעות הקמת בריכות אידוי על שפת הים נמנעה התפשטות הביצות ובכך הדבירו את סכנת הקדחת במקום.

בשנת 1924 מקים הברון את חברת פיק"א וממנה את בנו ג'יימס דה רוטשילד, שהוכיח את כישוריו ואת אהבתו לארץ, לנשיאה הראשון. עם התבססות השלטון הבריטי בארץ הבין הברון שיש צורך לדאוג, נוסף על הקמת יישובים גרידא, גם לפיתוח.
במהותה חברת פיק"א שמה דגש על התיישבות בארץ ישראל, ומציבה לעצמה מטרה לעסוק בפיתוח הארץ, ובמובן הרחב של המילה: תשתיות, פיתוח אמצעי ייצור, חקלאות ותעשייה. החדרת טכנולוגיות חדישות מאפשרת פיתוח תעשייתי תוך ניצול משאבים מקומיים והפחתת התלות במשאבי חוץ. כבר בראשית שנות ה-20 נותנת החברה אשראי ליזמים ולתעשיות, ומעודדת בודדים וקבוצות המעוניינים להשקיע בארץ ולפתחה, על ידי מתן ליווי והלוואות נטולות רווח/ריבית, ללא קשר לשיוכם הפוליטי.
מפעלה הראשון של פיק"א היה ייבוש ביצות הכבארה למרגלות דרום הכרמל, זאת לאחר שקיבלה מהממשלה הבריטית זיכיון על השטח. זה היה מיזם ענק ומשמעותי שארך יותר מעשר שנים. ייבוש הביצות אִפשר להשביח את הקרקע לעיבוד חקלאי, סייע למאבק במגפת המלריה והשביח את הקרקע – שעד אז הייתה כאבן שאין לה הופכין – לעיבוד חקלאי. פיק"א ייסדה כ-50 יישובים וסייעה להם.
בשנת 1954 מעביר ג'יימס דה רוטשילד למדינה את כל הקרקעות שהיו בבעלות פיק"א, ומבני הציבור הועברו לרשויות המקומיות.

בהתקרבו לשנות השמונים לחייו, החליט הברון בנימין (אדמונד) דה-רוטשילד לבקר בפעם החמישית בארץ, למרות שרופאיו התנגדו לכך. הוא ביקש לראות במו עיניו את התגשמות חזונו ולעמוד מקרוב על הקשיים והבעיות, שהוא יכול לעזור בפתרונן בשארית חייו. אנייתו עגנה בחוף טנטורה בט"ז באייר תרפ"ה (10 במאי 1925), כדי לבקר בזיכרון יעקב ובגוש המושבות החדשות שקמו בסביבתה. היישוב היהודי כולו יצא מגדרו כדי לחלוק לו את מלוא הכבוד המגיע לו, מתוך תחושה שביקור זה עלול להיות האחרון לביקוריו בארץ.

אבן בנימינה נחשבה מאז ומתמיד למשובחת ביותר והיה לה ביקוש רב, עובדי המחצבה סייעו ותרמו לבנין ובטחון הארץ
בשנת 1929, ביוזמת פיק"א מתחילות העבודות במחצבה אשר ממוקמת בחלקה הדרומי של רמת הנדיב. המטרה: סלילת כביש הכביש שיחבר בין המושבה בנימינה לפרדס חנה ( מיסודו של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד)

בחפירות שנערכו במערות הפרה היסטוריות בכרמל ובגליל בשנות ה-30 של המאה הקודמת התגלו שרידים של תרבויות קדומות וביניהן קבורות של בני אדם שגילם נקבע ל-120,000 ו-50,000 שנה לפני זמננו. לשרידים אנושיים אלו חשיבות רבה בחקר האבולוציה של בניי האדם והתגליות האלו משכו את תשומת הלב של העולם המדעי מאז ועד היום.
מערת כבארה התגלתה לראשונה ע"י מ. שטקליס ב-1927 כאשר עבד בייבוש ביצות כבארה. בהיעדר דיווח מלא באותם ימים,ביקרו במערה זו דורותי גארוד שחפרה באותם שנים יחד עם תיאודור מק-קאן, במערות התנור, הנחל והגדי.
על פי הצעתה החל פרנסיס טרוויל-פיטר, בן כיתתה מאוניברסיטת אוקספורד לחפור במערה. עונת החפירה היחידה ב-1931 נמשכה מספר חודשים ובמהלכה התגלו במערת כבארה שרידים של תרבויות פרה- היסטוריות קדומות.

הברון בנימין-אדמונד דה רוטשילד האריך שנים. הוא נפטר בתחילת נובמבר 1934, בגיל 89. עד ימיו האחרונים התעניין בכל הנעשה בארץ-ישראל, ביישוב היהודי ובמושבות "שלו".
בשבת, 3 בנובמבר 1934 פשטה בארץ הידיעה כי הברון הישיש נאסף אל אבותיו. אבל כבד השתרר בכל המושבות, היישובים והערים. ביום ראשון, 4 בנובמבר, יצאו שלושת העיתונים הגדולים בכותרות ראשיות בתוך מסגרות שחורות. "דואר היום" כתב: "נפלה עטרת ראשו של הישוב הארצישראלי!" כל המוסדות, הארגונים והמושבות פרסמו מודעות אבל. במודעת הוועד הפועל של הסתדרות העובדים נכתב עליו: "מיחידיה ובחיריה של האומה". צמד המילים "אבי היישוב" הופיע שוב ושוב.
בעת הלווייתו של הברון בפריז, שבתה העבודה ברחבי היישוב היהודי בארץ-ישראל במשך שעתיים.

בגבולה המזרחי של רמת הנדיב שוכנת תל צור.
תל צור הוקמה ע"י פיקא במסגרת התיישבות חומה ומגדל בערב שבועות תרצ"ט ע"י גרעין של קבוצת בית"ר שלימים הקימו את נחלת ז'בוטינסקי.

כעשרים שנים אחרי מותם, ב-6 באפריל 1954, הועלו עצמותיהם של הברון והברונית דה רוטשילד ארצה בספינת חיל הים של צבא מדינת ישראל הצעירה, ונטמנו בטקס קבורה ממלכתי ברמת הנדיב, השוכנת בין שתי מושבות שנקראו על שם הברון ועל שם אביו – בנימינה וזכרון יעקב.
בין האישים שנכחו בטקס: ראש הממשלה משה שרת ונשיא המדינה דאז יצחק בן צבי. דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון,כתב בהספדו לברון: "אני מסופק אם בכל תולדות העם היהודי בגולה, תקופה של אלפיים שנה, אפשר למצוא אדם שישווה לדמותו הנפלאה של בונה היישוב היהודי במולדת המתחדשת של ימינו, דמותו של הברון אדמונד דה רוטשילד". בטקס ממלכתי הובאו ארונות הברון ורעייתו לקבורה ברמת הנדיב.

בשנת 1957 חש ג'יימס שמלאכתה של פיק"א נשלמה. הוא כתב אז לראש הממשלה דוד בן גוריון: "עשינו את מלאכתנו בלי שים לב לשיקולים פוליטיים, ועמלנו להעניק לישראל ולעמה כל מה שיכולנו בלי לבקש דבר בתמורה – לא רווח, לא שלמי תודה, ולא כל דבר אחר." ג'יימס הכריז כי הוא מעביר את כל הקרקעות שנותרו בידי פיק"א למוסדות הלאומיים וביקש שהמדינה והעם, בתמיכת יהדות העולם, ימשיכו במלאכה. הוא החליט להקדיש מהכספים שנותרו בקופת פיק"א לבניית משכן חדש לכנסת ישראל בירושלים, בתקווה שהבניין החדש יהיה "סמל בעיני כל אדם לנצחיותה של מדינת ישראל".

יד הנדיב פועלת בישראל מטעם נאמנויות של משפחת רוטשילד. שורשיה של הקרן נטועים במורשתו של הברון אדמונד דה-רוטשילד להתחדשות החיים היהודים בארץ ישראל החל ממחצית המאה ה-19. הקרן פועלת במתכונתה הנוכחית מאז שנת 1958, בהכוונתה של ועדה מייעצת שבראשה עומדים בני משפחת רוטשילד. הוועדה מסתייעת בהמלצותיו של צוות שמשרדיו בירושלים, ותפקידו לאתר הזדמנויות ייחודיות הנותנות מענה חדשני לצרכים חיוניים של החברה הישראלית.

לרגל חנוכת משכן הכנסת שהתקיימה באוגוסט 1966 השיקה החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות מדליה ממלכתית מיוחדת לזכרם של הברון אדמונד דה רוטשילד ובנו ג'ימס. על עיצוב המדליה היה אמון גדול אומני המדליסט יקה בתחום פאול וינצ'ה מלונדון. בצידה האחד של המדליה מוטבעים דיוקנותיהם של הברון אדמונד ובנו ג'ימס ובצידה השני ביטוי למפעלם של הרוטשילדים במדינה התחומי החקלאות, התרבות והתעשייה. המדליה הוענקה כמזכרת לאורחים ביום חנוכת המשכן , 30 באוגוסט 1966.
התמונה ניתנה באדיבות החברה הישראלית למדליות ולמטבעות
מעצב המדליה: פאול וינצ'ה, לונדון.
לאתר החברה הישראלית למדליות

בחודש מאי 1980 פרצה שרֵפה גדולה באזור רמת-הנדיב. האש התפשטה מהלולים של קיבוץ מעין-צבי שמצפון לפארק, ושרפה חלקים ניכרים משטח הפארק של היום. השריפה השפיעה על התפיסה הניהולית של פארק הטבע וכיום מניעת שריפות הינה מרכיב חשוב בממשק הצומח בפארק.

בשנת 1984 החלו החפירות הארכיאולוגיות ברמת הנדיב בראשותו של הארכיאולוג יזהר הירשפלד כחלק מפרויקט החפירות ברמת הנדיב ומטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. החפירות התמקדו ב-3 אתרים השוכנים בתחומה: שניים שמרבית שרידיהם מן התקופה הרומית-הביזאנטית ואתר שלישי מסוף תקופת הברונזה הקדומה. ממצאי החפירה פורסמו בהרחבה (Hirschefeld 2000).

החל שיתוף פעולה עם החברה להגנת הטבע במטרה להפוך את רמת הנדיב לפארק עשיר ומגוון, לשימוש הציבור ולקידום הידע המדעי בתחומי האקולוגיה המעשית לטובת שמירת טבע, ניהול שטחים פתוחים וחינוך.

האתר שוכן על מדרון דרומי טרשי מעל לנחל חוטם. קצהו המערבי נוגע במצוק הכרמל ונשקף ממנו נוף מרהיב לעבר רצועת החוף ובקעת הנדיב. האתר נתגלה באביב 1989, בעת סקר מדוקדק בתחומי רמת הנדיב,אך מלוא היקפו של האתר ומורכבותו נתבררו רק כעבור שלוש עונות של סקר וחפירה, שכן מבניו ומתקניו מכוסים בבתה צפופה ובשרידי חורש טבעי. לאחר סיום החפירות ניתן לקבוע, כי לפנינו שדה ובו כארבעים רוגמי קבורה ומיתקנים נלווים, הפרושים על שטח שאורכו כ 400 מ' ורוחבו כ 250 מ'.

מינים רבים של עופות דורסים בישראל נפגעו קשות – בעיקר במהלך 50 השנים האחרונות. חלקם, כמו הפרס, הקטופה והעזנייה נעלמו לגמרי מנוף הארץ. מינים אחרים כמו הנשר, עיט השמש, בז הצוקים והבז האדום הפכו לנדירים ואף נעלמו כליל מהאזור הים-תיכוני בישראל, או שהפסיקו לקנן בארץ. הגורמים לכך קשורים כולם בפעילות האדם - בעיקר הרעלות בעקבות שימוש לא מבוקר בחומרי הדברה, צייד, והרס ושינוי של בתי גידול.
רמת הנדיב הצטרפה למאמצי השיקום הארציים של חלק ממינים אלו באמצעות מיזמי רבייה, השבה ואישוש אוכלוסיות של מיני עופות דורסים נדירים.
מאז תחילת המיזם בראשית שנות התשעים גודלו ושוחררו כאן לטבע עשרות בזי צוקים ונשרים. העופות מסומנים לפני השיחרור באמצעות טבעות ומצוידים במשדרי רדיו זעירים, ומהמעקב אחריהם עולה שרבים מהם שורדים בטבע בהצלחה. כדי שההצלחה הראשונית תימשך ותיווסד אוכלוסייה בת-קיימא, ממשיכים כל העת בפעילות ההשבה, ובמקביל בפעילות הסברה וחינוך בנושא. כיום חיים בפארק זוג נשרים וכחמישה זוגות של בז אדום, והם משמשים גרעיני רבייה להשבה של מינים אלה.
בנוסף, הפארק קולט עופות דורסים פצועים מכל רחבי הארץ, לאחר שאלה עברו טיפול רפואי בבתי החולים לחיות בר של רשות הטבע והגנים. לאחר תקופת השיקום משוחררים עופות אלה בחזרה לטבע. בעונת הרבייה מטופלים בגן גם עד 200 גוזלים ופירחונים (גוזלי ציפורים בשלב האחרון לפני עזיבת הקן) שמובאים לפארק ע"י הציבור לאחר שנפלו מהקן. גם הם משוחררים לטבע ברגע שהם יכולים לעמוד ברשות עצמם.

אזור החיץ הינו רצועה רחבה המפרידה בין שטח רמת הנדיב וזיכרון יעקב הסמוכה. ברצועה זה מתבצע דילול מסיבי של העצים והשיחים ומוכנס עדר בקר לרעייה חזקה בסוף עונת הירק, במטרה למנוע מעבר אש ולהקטין נזקי שריפות.

לאחר חורף קשה בשנת 1992, נוצר שיתוף פעולה בין עיריית ירושלים לרמת הנדיב בתיווכה של יד הנדיב במסגרתו תרמה רמת הנדיב עצים לשיקום הנופי של השכונות הוותיקות כגון: רחביה, המושבה הגרמנית בית הכרם ועוד.

במסגרת מאמצי ההשבה של בעלי חיים לטבע, שוחררו ב – 10 במרץ 1997 ברמת הנדיב שבעה איילי כרמל מגרעין הרבייה בחי בר כרמל. השחרור לווה במעקב ממושדר לאפיון תנועת האיילים ולניטור הישרדותם.

מיזם הגינון הטיפולי ברמת הנדיב צמח מהרצון לשלב בקהילה אנשים בעלי צרכים מיוחדים המתגוררים בקרבת מקום.
בשנת 2000 נוצר קשר עם מוסד "סביון" הסמוך והותחל במיזם: חניכים המוגדרים בעלי פיגור בינוני–קל שולבו בעבודות הגינון בגני הזיכרון, ביניהן גירוף, עישוב, קִלטור, גיזום ותיחוח בעזרת קלשון. מלבד הכשרתם לעבודה גננית הושם דגש על שילוב בקהילה מחוץ למוסד באמצעות יצירת דפוסי התנהגות מתאימים ויצירת קשרים עם עובדי הגן ועם המבקרים בגנים. הצלחתו של המיזם מתבטאת בשילוב הנהדר שנוצר בין חברי הקבוצה ושאר העובדים, במפגש שלהם עם המבקרים של הגן וביכולת העבודה הטובה שלהם כעובדים בגן הזיכרון. עם השנים שולבו במיזם הגינון הטיפולי בהצלחה מגוון רחב של בעלי צרכים מיוחדים.

בשנת 2002 הושק ברמת הנדיב מחקר חדש על פרפרים. במחקר משמשת חברת הפרפרים כ"ביו-אינדקטור" (סמן ביולוגי) המלמד על טיב השינויים המתרחשים במערכות אקולוגיות כתוצאה מהשפעות שונות של האדם. השפעות האדם שנבדקו במסגרת המחקר הן: הכנסת עדר בקר לרעייה ברחבי הפארק, סלילת דרכי עפר בשטח הפארק, נטיעת חורשות אורנים וטיפוח גן הזיכרון בלב הפארק. במהלך המחקר נערך מידי שבועיים ניטור פרפרים בבתי הגידול השונים לרבות החורשות הנטועות, שטחי הרעייה וגן הזיכרון. תוצאות המחקר מלמדות על מדדי מגוון גבוהים במיוחד של פרפרים בגן הזיכרון ומנגד מדדים נמוכים בחורשות האורנים הנטועות. רעיית הבקר לא נמצאה כתורמת למגוון הפרפרים וגם לא כגורעת ממנו. ואילו דרכי העפר נמצאו כתורמות למגוון הפרפרים בנוף סגור.

בשבת הראשונה של כל חודש מתקיימת פעילות טיבוע ציפורים במעיין עין צור

כחלק מהמורשת ההיסטורית של רמת הנדיב הושב גידול החיטה לשדה לרגל ציון 100 שנה לגילוי אם החיטה ע"י אהרון אהרונסון בשנת 1906 ליד ראש פינה.
החיטה היא אחד הגידולים החשובים לאדם; היא מספקת חמישית מתצרוכת הקלוריות והחלבון בעולם. ביות החיטה התרחש באזור הסהר הפורה לפני כ-10,000 שנה, וראשיתו באם החיטה.
חיטה זו נתגלתה מחדש למדע בשנת 1906 סמוך לראש פינה על ידי אהרון אהרונסון, שהיה תושב זיכרון יעקב ומראשוני האגרונומים בארץ. הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד זיהה את כישרונו ושלח אותו ללימודי אגרונומיה בצרפת.
אהרונסון הגה את הרעיון שחיטת הבר יכולה לשמש מקור להשבחת החיטה המתורבתת בזכות התכונות של עמידות בפני יובש ובפני מחלות, תכונות שבחלקן אבדו לחיטה במהלך הביות וטיפוח הזנים המסחריים עתירי היבול.
בחלקת ההדגמה גדלים מינים של בן חיטה, שהוא סוג קרוב לחיטה, דוגמאות של חיטת הבר שנאספו מאתרים שונים בארץ, ושעורת התבור, המין שממנו בויתה השעורה המתורבתת .
בשדה הגדול (משמאל) נזרעה חיטה מזן מסחרי לטובת חיות הבר שנהנות מן היבול.
הקרקע בשטח זה, כמו בשטחים מישוריים נוספים ברחבי רמת הנדיב, היא אדמת טוף, שמקורה בהתפרצות וולקנית. קרקעות אלו ידועות בפוריותן הרבה ומשום כך שימשו לגידול חיטה ושעורה.

בשנת 2007 הוחל בתהליך גיבושה של תכנית אב לרמת הנדיב. במסגרת זו נוסחו חזון, מטרות ויעדים המכוונים את העשייה במקום.
תכנית האב מתווה כיווני התפתחות ועשייה ברמת הנדיב, העולים בקנה אחד עם ערכי הליבה של המקום, ותוך שאיפה מתמדת למציאת איזון בין שמירה על ערכי מורשת לערכי סביבה, בין פעילות המרוכזת באדם לבין פעילות המכוונת לשמירת טבע ונוף.

היא חלק חשוב ממיזם הגינון הטיפולי. הגינה משמשת לחברים מקום מוגן. מרחבים כגון גינת ירק, גינת תבלינים, ברכת מים, פינות ישיבה, פרגולה מוצלת וגינות אישיות מספקים להם מענה על צרכים רגשיים ומקום לביטוי אישי.
בשנת 2008 עברה הגינה הטיפולית למשכן קבע. לצד הפעילויות שלעיל נערכים בגינה סדנאות מעשיות בגינון טיפולי לקבוצות של בעלי צרכים מיוחדים ממרכזים שונים בארץ, סדנאות הדרכה מקצועית לצוותים טיפולים וחינוכיים, וכן סיורים לימודיים לסטודנטים לגינון טיפולי.

סמוך למרכז המבקרים, שזכה בתו-תקן לבנייה ירוקה, הוקם גן בצורת טביעת רגל ונשתלה בו צמחייה מושכת פרפרים. הגן מסמל השתתפות בדאגה הכלל-עולמית מפני הידלדלות משאביו הטבעיים של כדור הארץ עקב צריכת גוברת והולכת של האדם. הגן משקף את המונח "טביעת כף רגל אקולוגית" (Ecological footprint), המציע מדד למדידת צריכת המשאבים הטבעיים של כל אחד ואחד, וממחיש את מוגבלותו של כדור הארץ לספקם לאורך ימים. גן זה ממוקם בקרבת גן הקיימות ההולך ומתהווה בימים אלו, וישמש, בין היתר, מקלט למיני צמחים נדירים.

מוענק למרכז המבקרים של רמת הנדיב ביום 28.7.2010 בטקס מסורתי בבית הנשיא, במעמד נשיא המדינה, מר שמעון פרס.

בשלהי שנת 2010 הוחלט ברמת הנדיב להקים גן חדש שייקרא "גן הקיימוּת". הגן יהווה במה להצגת נושא הקיימות שמשמעותו היא הדאגה לספק את צורכי האדם בהווה, בלי לסכן את יכולתם של הדורות הבאים לספק את צורכיהם. בגן יוצגו נושאי תוכן עדכניים מתחום הקיימות ובהם שירותי המערכת האקולוגית, שימור מגוון המינים, אתנו-בוטניקה, אגנים ירוקים, אנרגיה מתחדשת ובריאות הציבור ורווחתו. הגן יהיה נגיש לכלל הציבור, כולל אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, והקמתו תיעשה בדרך מקיימת תוך פגיעה מזערית בתשתית המסלע, הקרקע והצומח הטבעיים.

רמת הנדיב תתרום את חלקה בציון שנת האנרגיה המתחדשת ברוח הכרזת האו"ם
מהי אנרגיה מתחדשת:
אנרגיה מתחדשת היא מושג טרנדי שלאחרונה שמשתמשים בו בכל הזדמנות, אך מה הוא בעצם אומר? אנרגיה מתחדשת היא למעשה אנרגיה המופקת מתהליכים בטבע שאינם מתכלים אלא מתמשכים, גם כשרותמים את האנרגיה האצורה בהם. הפקתה של אנרגיה מתחדשת אינה מכלה את המשאבים שמהם היא מופקת, כמו דלקי המאובנים כיום.

הקהילה מתגייסת ליום ניטור ברמת הנדיב
ב 2/4/13, נערכו סיורים עם מומחים בתחומם ברחבי רמת הנדיב, והקהילה הוזמנה לסייר במקום ולתעד את בעלי החיים הנצפים בפארק.
במסגרת יום זה נערכו הרצאות וסדנאות והוקרנו סרטים אקולוגיים.

ב 17 בנובמבר, כ"ד חשוון, מלאו 80 שנים למותו של הברון בנימין אדמונד דה-רוטשילד .
בחזונו ובדבקותו הבלתי מתפשרת, בעשייה למען העם היהודי, תרם ליישוב הארץ ואף לייסודה של ישראל כמדינה עצמאית.
רמת הנדיב מזמינה אתכם להתרשם מתערוכה המציגה מקצת מתרומתו של הברון רוטשילד, שהשתרעה למעלה מיובל שנים, עד מותו בכ"ד בחשוון תרצ"ה
(2 בנובמבר 1934).

לפי לוח השנה העברי שנת התשע"ה היא שנת שמיטה. שנה זו מופיעה במחזור של שבע שנים, ובה מפסיקים חלק גדול של המלאכות בשדות החקלאים בארץ ישראל, ומפקירים את הפירות לכל המעוניין לקוטפם.

בנייה ירוקה. אחד מהפרמטרים לניקוד הגבוה של המבנה היה הגג הירוק שלו והגינון סביבו. לשם הצללה ניטעו, בין השאר, תריסר עצי דולב בכניסה הראשית לגן ובחצרות הפטיו של הבניין. לאורך המעבר המרכזי ניטעו ארבעה עצי דולב.
על המקרה של ארבעת העצים האלו יסופר כאן

חמשת ראשי הרשויות החברות בשותפות לקיימות אזורית, מנכ"ל רמת הנדיב ו-120 חברי הפורום המוביל של השותפות, חתמו על מסמך אמנת השותפות המפרטת את החזון, המטרות וכיווני הפעולה לשנים הקרובות. בכך, לקחו על עצמם החותמים אחריות להצעיד את האזור לעתיד של איכות חיים והתחשבות בערכים של קיימות.